"אנחנו לא מבינים מה קרה לו?!" – "הוא אף פעם לא דיבר אלינו ככה!!" – "היא הייתה כזאת ילדה טובה!! – "פתאום היא הפסיקה ללמוד ולהקשיב לנו"!
גיל ההתגברות, לפעמים תופש את ההורים לא מוכנים. "לפתע" הם מגלים שהילד השתנה, הוא מדבר אחרת, היא לא מקשיבה, והם עומדים אובדי עצות. ננסה לעמוד בקצרה על מאפייני הגיל, ולהבין מה התהליך שעוברים המתבגרים.
גיל ההתבגרות הוא מושג יחסית חדש. בעבר לנער/ה לא הייתה ה"זכות" להרשות לעצמו/ה להתבגר, והם היוו חלק מעבודות הבית או פרנסת הבית כבר בגיל צעיר. אם היו לומדים, שררה נאמנות למסגרת ולסמכות. היום דברים השתנו, ואנו צופים בתקופת מעבר אותם עוברים נערים ונערות בגיל ההתבגרות. מה באמת משתנה? מה קורה עם הילד כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות?
ההתבגרות מתחילה ברמה הפיזיולוגית עם הפרשתם של הורמוני המין – טסטוסטרון אצל בנים ואסטרוגן אצל בנות. אצל הבנים הגיל הממוצע מתחיל הוא 12 ואצל בנות 11.4. בתקופה זו הם מתחילים לצמוח, לעלות במשקל (עובדה שיוצרת חוסר פרופורציות בין חלקי הגוף לתקופה זמנית, אך זה עובר…), אצל הבנות בקצב מואץ יותר מאשר אצל הבנים. בנוסף, נפח הדם עולה, משקל שריר הלב מוכפל, לחץ הדם עולה ונפח הראות גדל. גם איברים פנימיים (מוח, כבד, כליות) גדלים אף הם. בנוסף, פצעי בגרות כתוצאה מהורמונים הם גם תופעה מוכרת, ובזמן זה גם ישנה הגברה של הפרשת זיעה.
אצל הבנים ניתן לראות התרחבות של הכתפיים, מסת השרירים מתפתחת, מתחילה הופעת שיער בבית השחי, על החזה, במפשעה ועל הפנים, ונוצר שינוי בקול (קול נמוך יותר). ובהמשך גם תחל תופעה של קרי לילה.
אצל הבנות מופיעה הווסת לראשונה, התווספות שומן (הגוף צריך מסת שומן מסויימת כדי שתופיע הוסת) והתפתחות החזה.
המעבר הפיזיולוגי נועד על מנת להבשיל את מערכת הרבייה, ולהכשיר את הבן או הבת להיות בעלי יכולת להביא ילדים לעולם. התהליך אינו ליניארי, וגם אינו שווה בין האחד לשני. לפיכך ניתן לראות את בני אותו הגיל שחלקם כבר נעשים גבוהים, ואחרים עדיין נמוכים וקטנים (לא פעם הבדלים אלו עלולים לפגוע בדימוי העצמי של המתבגר שעדיין לא מתפתח כמו יתר חבריו, ועל כן המודעות תורמת לרגיעה).
אך מעבר לתהליכים הפיזיולוגיים, מה הם התהליכים הנפשיים שהם עוברים?
חז"ל קבעו את הכניסה לעול מצוות בגיל 13 אצל בנים ובגיל 12 אצל בנות. חז"ל כבר כיוונו אותנו להבנה שזה הגיל בו יוצא המתבגר מכלל ילדות, ונכנס לגיל של לקיחת אחריות ובחירה חפשית. אך זהו מעבר לא פשוט.
נתמקד כאן בשני היבטים – בהיבט החברתי ובהיבט הרוחני/נפשי.
בגיל ילדות, הילדים גדלים כשלנגד עיניהם נמצאות דמויות הסמכות. הגננת, המלמד, המורה הם בעלי הידע, והם בעלי הסמכות. אם הגננת אמרה…אי אפשר להתווכח עם זה. גם ההורים הם במקום בטוח, וכשההורה אומר משהו הילד מקשיב. ההורה הוא האוטוריטה העליונה! אך במעבר לגיל ההתגברות משהו משתנה. ההורה/מורה כבר אינם המילה האחרונה. מתחיל תהליך שבו חשוב למתבגר להיות חלק מקבוצת השווים. פחות חשוב לו מה הוריו יגידו, ויותר חשוב לו מה חבריו יגידו. הוא יותר מסתכל על עצמו במראה, יותר מודע למראהו החיצוני, חשובה לו דעת החברה עליו. זהו הגיל בו הצורך בקשרים חברתיים נעשה קריטי. בגיל כזה דחייה חברתית או חרם הם בעלי השלכות קשות ואף הרסניות.
ומה עובר עליו במישור הנפשי?
הרב קוק בספרו "אורות ישראל" פרק ד', כותב על תהליכים שעוברת האומה וכן האדם, בהם הם שוברים את המוסכמות אותם הכירו עד כה, כדי לעלות למדרגה חדשה ועמוקה יותר הבאה מתוך בחירה ולא מתוך הכרח.
כדוגמא לכך, ניתן ללמוד מאדם הראשון, שבתחילה היו גבר ואשה המחוברים זה לזה גב אל גב כדברי הגמרא (ברכות סא), וכדכתיב "זכר ונקבה בראם" (בראשית ה,ב). ולאחר שהקב"ה "ניסר" ביניהם, עמדו זה מול זה "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (בראשית ב,כג). כשמחוברים גב אל גב, אמנם מחוברים, אך מתוך כורח – ואז לא באמת מכירים זה את זה (גב אל גב). ובהגיע השלב הבא, רוצה האדם להיות בעל בחירה ולא מתוך כורח, ולהגיע למצב שיכול לעמוד ולומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי".
ישנם שלבים בחיינו, בהם אנו רוצים לבחור מחדש את המקום אליו הגענו. זה יכול לקרות בזוגיות (כשהתחתנתי הייתי ילד ולא ידעתי למה אני נכנס), זה יכול לקרות בהורות (הילד הראשון בא כל כך מהר, שלא היינו מוכנים לכך), וזה יכול לקרות בגיל ההתבגרות.
בגיל ההתבגרות, עובר המתבגר משלב הילדות לבגרות. בשלב זה הוא בבירור עם עצמו ועם העולם. הוא מברר לעצמו מי הוא באמת, מה מקומו. זהו שלב הבלבול בין בוגר לילד. המתבגר מתחיל לחפש את עצמו מתוך השאיפה לעצמאות, הרצון להיות ייחודי וממילא גם להיות נבדל מהוריו. הוא נעשה בעל דעה, מביע את דעתו בציבור, מגלה עצמאות, ופעמים כבר לא מתעניין במשפחה כפי שהיה בעבר. בשלב זה הוא גם בודק גבולות, דבר שיכול להוביל אותו לפעולות אקסטרים למיניהם או להתנסויות בעייתיות.
צריך לזכור שהמתבגרים עוברים תהליכים לא פשוטים, אלא שהם יודעים להסתיר את זה יפה (כל כך יפה, שאפילו הם עצמם לא תמיד מודעים לשינויים שחלים בהם). תפקיד ההורים לדעת שלמתבגר לא פחות קשה, ואולי אף יותר, מאשר הקושי שלהם להכיל אותו. לא פעם, הקושי של ההורים תופש את המרחב וגורם לכך שיתעלמו מהקשיים שעובר המתבגר.
אנו גם עלולים לראות אותם מתרחקים מהדרך אליה אנו מכוונים, וזה וודאי יבהיל אותנו. צריך לזכור שחלק מההתפתחות הבריאה שלהם כוללת בדיקת גבולות, והצורך להגדיר את עצמם מחדש. דווקא כשילדינו מתנהגים בצורה הנוראה ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכל.
אם כן, בשלב זה, המתבגר מנסה לברר לעצמו את דרכו בחיים, את ייחודיותו ואת מקומו, לא ממקום של הכרח כפי שהיה רגיל אליו עד עכשיו, אלא ממקום של בחירה והבנה. המודעות לתהליך, מאפשרת צמיחה ותמיכה.
כפייה (למרות שלהורה יש בה נוחות מסויימת לטווח קצר) לא תחזיק מעמד לאורך זמן, ועלולה להגביר התנגדות.
אציע כאן מספר נקודות להתמודדות ושיח עם מתבגרים:
• הקשר עם המתבגר אינו מתחיל בשלב המעבר, אלא הרבה לפני כן. כבר מילדות צריך לייצר קשרים טובים וחיוביים עם הילדים המאופיינים באהבה, שיתוף, תמיכה, הקשבה והכלה.
• ההורה צריך לסגל לעצמו דפוס של שיח והדדיות, במקום הדפוס הסמכותני שהונהג עד אז.
• על אף שפעמים נדמה כי המתבגר מורד או מתנתק מהדמויות המוכרות לו, הוא עדיין זקוק להם מאד. הורים תומכים ומאפשרים, יהוו עבורו מקור לפנייה והתייעצות. איכות הקשר בין ההורים למתבגר יקבע אם ימשיך להתייעץ עמם ולשמוע לעצתם, או שיתרחק מהם עד כמה שביכולתו.
• ההורים צריכים לאפשר יותר חופש בחירה וקבלת אחריות אצל המתבגר, במקום לנסות לקבוע לו כיצד ינהג. מתן תחושת חופש למתבגר מתוך הבנת הצרכים המתפתחים שלו, נובעים מההכרה שהמתבגר כבר אינו ילד חסר יכולת.
• הכוונה והדרכה – על אף מתן חופש למתבגר, עדיין ההורה מכוון ומדריך ואף מותח גבולות היכן שצריך. אך כל זאת מתוך כבוד למתבגר כאדם אחראי ומתפתח. ראוי גם לדרוש מהמתבגר לשמור על כללים, סדר ונהלים בבית, מסרים שהינם חד צדדיים ואינם ניתנים למשא ומתן. כל זאת, תוך כדי גילוי אמפתיה ואהבה.
• הכלה – קשה מאוד להורה להתאפק כשהוא שומע שהבן שלו אינו מתפלל, או הבת שלו מסתובבת במקומות בעייתיים. אבל דווקא האיפוק מחזק את השליטה והפיקוח שלנו כהורים ומאפשר לנו להיות מעורבים במה שקורה. העובדה שהורה לא מגיב בהתפרצות של כעס, איומים ועונשים אינה נותנת לגיטימציה למעשים, אלא מאפשרת חשיבה והתמודדות אמיתית עם המעשים.
• הקשבה. – כמובן שצריך להקשיב באמת למה שהמתבגר אומר, ולא להתעלם או לזלזל באמירותיו. כל אמירה שלו חשובה ומעידה על משהו שמתחולל בתוכו.
• זמן איכות– שיח עם המתבגר אינו "על הדרך", אלא דורש את הזמן שלו. תדאגו ליצור תנאים נאותים לשיחה, בהם אתם פנויים, וגם המתבגר פנוי. הסירו כל אמצעי חיצוני שעלול להפריע כמו טלפונים סלולארים או מחשב, והקדישו את מלוא תשומת הלב לשיחה.
• שתפו את ילדכם. ילדינו אוהבים לשמוע עלינו, על ילדותינו, על התלבטויות שיש לנו, על רגשות שאנו חווים. שיתוף משמעותו הדדיות. דרך השיתוף אנו מלמדים אותם לשתף. גם הם מתלבטים, גם הם מרגישים וגם הם רוצים לשתף כשמשתפים אותם.
• התעניינו בהם – אם כל השיח שלנו עם הילדים יהיה סביב ה"בעיות" שקורות, השיח יהיה רדוד והקשר הורה-ילד ייחלש. מעבר לשיחות על ה"בעיות", צריכות להיות גם שיחות אחרות של התעניינות בשלומו, במעשיו, וגם לפרגן על דברים שונים.
• לא תמיד זה נחמד. – יכול להיות שבמהלך השיחה יעלו דברים לא נעימים, האשמות, תלונות, או סתם חשיבה אחרת. היו מוכנים לשמוע את זה ולקבל את זה. אם ישר תתנגדו על כל מילה, סביר להניח שלא יהיו עוד הרבה שיחות….
• שיחה מכבדת – הקפידו שהשיחה תהיה נעימה ולא תעלה לטונים גבוהים. אם תשתדלו לפעול על פי הנאמר לעיל, סביר להניח שגם השיחה תהיה בטון נעים. הזהרו מאד לא לפגוע, לעקוץ או להיות ציניים, אלא אמרו את מה שאתם רוצים בצורה מכבדת. באותה מידה, אם פוגעים בכם או מדברים אליכם בצורה מזלזלת, בקשו לשנות את הטון. אין צורך לפגוע ואין צורך להיפגע.
נקודה נוספת לסיום. תקשורת מהווה כלי מרכזי, אך לא היחידי, ביחסי הורים-ילדים. דוגמה אישית היא חלק בלתי נפרד ממה שהילדים סופגים בילדותם וממשיכים איתם בנערותם. ישנם אמירות, אמונות, תובנות ותפישות עולם שהילדים סופגים מבית, ואיתם הולכים הלאה אל חייהם. המקומות בהם אנו ההורים כנים ואותנטיים בהם, לרוב גם יעברו אצל המתבגרים ומתבגרות שלנו לעבר חייהם.
