איך מסתדרים עם המתבגר הזה?

שלום, שמעתי בטלפון קול של אשה. אני אמא של אורי (שם בדוי) ואשמח לעזרתך. איריס סיפרה על בנה בן ה15 שמסרב להגיע לתפילות, לא משקיע בלימודים ולאחרונה אף לא משתתף בארוחות משפחתיות. הוא קבור בחדר, לרוב משחק במחשב וישן. ניסינו לדבר איתו כמה פעמים, להסביר לו שזה לא טוב בשבילו. שככה לא בונים את עצמך אבל הוא לא מקשיב ובמקרה הגרוע מאשים אותנו שלא אכפת לנו ממנו.          לנו לא אכפת ממנו?! איריס שאלה כשקולה נשבר.. הכל אנחנו מוכנים לעשות בשבילו. ניסינו גם לקחת לו את המחשב אבל אז הוא ממש זועם ומפחיד להיות לידו.

העניין שזה לא תמיד היה ככה. עד לפני שנה הוא היה נער נפלא! למד בחשק, היו לו חברים טובים וגם עם האחים הוא הסתדר מצויין. גם איתנו הוא התייעץ. לא יודעת מה קרה לו.. תוכל לעזור לנו?

טוב, להגיד שאני יכול בודאי לעזור, זה לא אמין. אבל לקוות שתהיה סייעתא דשמיא ולנסות להגיע ללב שלו זה ודאי שאנסה.

הוא הסכים שניפגש. גם לו כבר היה רע עם כל המצב והוא הסכים לנסות מפגש אחד עם מישהו נחמד..

מותק של בחור, אורי. באמת. מרגיש שההורים לא מבינים שהוא כבר לא ילד. אין לי שום דבר נגד הדת, אורי אומר, ואפילו הייתי שמח לקום לתפילות. אבל שיתנו לי להחליט!  מעצבן אותי שאבא שלי לא מניח לי עד שאני עומד על הרצפה.. מה הוא חושב, שאחרי שאני הולך להתארגן והוא יוצא מהבית, אני לא חוזר לישון?

שאלתי: אז אתה מעדיף לקום לבד, לעשות הכל בעצמך? כולל את הסנדויץ שאמא מכינה לך לפני ההליכה לישיבה?

לא. אני דוקא צריך אותם. אבל מתי שאני מבקש. לא שיכפו את עצמם עלי.

המקרה הזה לא מתאר בחור אחד בלבד בשנות ההתבגרות שלו. הרבה נערים מרגישים פתאום שההורים שלהם נעשו "מציקים". וההורים (שלא השתנו) נעשים חסרי אונים. קל להגיד שמאבק בנער לא יוליד חיבור ושיתוף פעולה. אז מה? להניח לו לעשות מה שהוא רוצה? ומה עם גבולות?

גבולות זה דבר חשוב. בלי גבולות מתפתחות חרדות. גבולות זה הדרך להראות לילדים שלנו שהם מוגנים בתוך תחום בטוח. אז חס ושלום אני לא נגד גבולות. מה שמעניין זה שגם הנערים מבקשים גבולות. בשיח פתוח ולא נאבק הם מסבירים למה הם צריכים אותנו בהכוונה ובגבולות

הסיפור הוא העצמאות. בגיל הזה הם רוצים להיות שותפים בשיח על הגבולות. רוצים להיות שותפים בבניית הגבולות. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו.." הרבה לפני ש"דבק באשתו", המתבגר מתחיל לעזוב את אביו ואת אמו. אם אבא ואמא מבינים שהילד בונה לעצמו את אישיותו העצמאית ונמצאים בעמדה סקרנית לגבי החיפוש שלו, המתבגר ישמח לשתף את אבא ואמא בדרך שבה הוא הולך. לפעמים הדרך הזאת לא תהיה בדיוק מה שתכננתם והרבה פעמים תדרשו להכרעה אם הדרך שלכם יותר חשובה לכם או הילד שלכם. ולא שהדרך לא חשובה, אלא כשהמתבגר מבין שהוא יותר חשוב מהכל ולכן הוא יכול לשתף אתכם גם בדברים שאתם לא מסכימים עליהם (והוא יודע בדיוק על מה אתם לא מסכימים..) – יש יותר סיכוי שהוא יבחר במה שאתם מאמינים.

ופה טמון הסוד הגדול. סוד שדורש הרבה הסבר ועוד יותר עבודה ובכל זאת אשרטט אותו פה בכמה מילים.

מה עושה את השיחה בינינו ואת השיח בכלל למשהו שהוא בגדר עמדה סקרנית כלפי הבן  ולעומת זה מה הופך אותה בעיני הבן להטפת מוסר ו"הם לא מבינים אותי"? מה היא שיחה שמחברת בינינו ומאפשרת לברר ביחד את הדרך העצמאית של המתבגר?

רגשות. מילה קטנה עם משמעויות כל כך נרחבות. אם מה שמוביל את השיחה זה: מה אתה מרגיש כלפי.. מעשה מסויים, מחשבה מסויימת, אירוע מסויים ואפילו כלפי, ההורה – השיחה תורגש למתבגר כמתעניינת בו ולא כמנהלת אותו.

מי שקרא עד כאן ויש לו מתבגר בבית, בטח עכשיו צוחק. ניסית לדבר עם מתבגר, בן, על רגשות?? הוא כבר מעדיף לקבל הטפת מוסר מאשר לשתף ברגשות.. כשהורים אומרים לי את זה בהדרכת הורים אני מסכים איתם שזה קשה ונראה בלתי אפשרי. באמת אם הנער לא רוצה לשתף ברגשות – אסור להכריח אותו. אבל.. אם המגמה שאנחנו ההורים מובילים זה הקשבה לרגשות, הנער ילמד שזוהי השפה פה בבית ולאט לאט (כל נער והקצב שלו) יתפתחו שיחות על הרגשות. וכמו שכתבתי, זו הדרך הבטוחה להבין מה עובר עליו ולאן הוא רוצה להתפתח. זו גם הדרך הבטוחה ליצור הקשבה כנה, כזו שגם הוא ירצה לשמוע אותנו ההורים.

מי שינסה את הדרך הזאת בבית, יתקל בלא מעט קשיים. חלק מהם הזכרתי. את העיקרי לא ועליו כדאי להרחיב במאמר נפרד: איך אנחנו מייצרים שיח של רגשות עם עצמנו, מקשיבים לעולם הרגשות של עצמנו. שהרי אם לא נדע לדבר עם עצמנו על רגשות איך נפתח איתו שיחה כזו?

אז יש עבודה ובעיני יש גם הרבה תקווה. אני יוצא מנקודת הנחה שכל מי שקורא את המאמר הזה, הוא הורה מצויין שהרבה מהמחשבות שלו מופנות לאיך לעשות טוב לילדים שלי. אני מקוה שגם אתם יודעים להחמיא לעצמכם.