כולנו מכירים את החלום שחלם רבי אייזיק מקרקוב: אי שם, מתחת לגשר של ורשה, טמון אוצר יקר ערך הממתין לו. סיפור המסע האוניברסלי ועתיק היומין על אודות "האוצר מתחת לגשר" והמסר החזק והבהיר שהוא מעביר ידועים בתרבויות מזרח ומערב ברחבי העולם כבר מימים ימימה. לכאורה, אנו מבינים שהאוצר טמון מתחת לתנור בביתנו ולא אחת אף מזדהים עם רעיון זה. אם כן, מדוע הדרך אליו כה סבוכה או מעורפלת?

בספר זה נצא למסע אל משאבים פנימיים בעקבות מפת האוצר שמשרטטת דרכו של אייזיק מקרקוב. בהתאם לרוח הסיפור, נתבסס על ההנחה שבכל אחד מאיתנו טמונים בכוח משאבים פנימיים יקרים מפז, אלא שבפועל הנגישות אליהם לא תמיד קלה או ברורה. במטרה להגביר את יכולת החיבור שלנו למשאבים אלה, נעשה שימוש באמצעי ושמו גמישות: היכולת להיפתח למציאות העכשווית במלוא הנוכחות, להתבונן בה בסקרנות ובעניין, ובמידת הצורך לשנות דבר-מה בתוכנו. נתוודע אל דרכים הממריצות שחרור מהיצמדות אל ברירת מחדל מקובעת והרגלים נוקשים, ונעמיק את יכולתנו להגיב כלפי המתרחש באופן רענן, מתוך בחירה מתחדשת.

מסענו ילווה ברעיונות יסוד מעולם החסידות על שלל גווניו, ובכלי עבודה עדכניים מעולם הפסיכולוגיה לשיטותיה השונות: מן הגישה הפסיכודינמית המסורתית, דרך גישות קוגניטיביות-התנהגותיות, הומניסטיות, אקזיסטנציאליות, נרטיביות, ועד לגישות חדשות כמו פסיכולוגיה חיובית ומדעי המוח. בהתבסס על רעיונות וכלים אלה, נצעד בשבילים המובילים לארבע תחנות מסע, המתחקות אחר עקבותיו של אייזיק מקרקוב. כל תחנה תשקף משאב פסיכולוגי, הנרמז בסיפור על אודות האוצר שמתחת לגשר.

בתחנה הראשונה – תחנת החלום – נפגוש במשאבי ויסות: נדומם גירויים חיצוניים מסיחים ומרוץ של עשייה, ונכיר דרכים שונות לבניית מרחב מוגן גופני ונפשי דרך שְִׁהיָּה, השקטה והשבת עצמנו אל האיזון. בתחנה השנייה – תחנת הרצון – נתבונן במשאבי עצמיות: נשאף לגלות ולברר באופן גמיש רצון אישי ולהבדיל ממנו קליפות רצון. נזהה את הסכנות המאיימות על העצמיות, ונעמיק הבנה על כוח הרצון. בתחנה השלישית – תחנת המנִיעוֹת – נתוודע אל משאבי חוסן: נתעמת עם האפשרות הסבירה שבה החלום והרצון יפגשו במציאות במחסומים ובקשיים חיצוניים ופנימיים, ונכיר מגוון משאבי התמודדות גמישים ויצירתיים. בתחנה הרביעית והאחרונה במסענו – תחנת המְּראוֹת – נתעמק במשאבי קשר: נתוודע אל היכולת לגלות את האוצר דרך מפגש פנים בפנים עם הזולת, נחקור את אופני החיבור השונים שלנו עמו ונתבונן במראות המשתקפות בו, לטוב ולמוטב.

הספר מציג צעד אחר צעד מודל פסיכו-חינוכי יישומי להעלאת הרווחה הנפשית בקרב מתבגרים ובוגרים. מודל זה ניתן ליישום גמיש הן במסגרת עבודה עצמית, הן במסגרת תהליכי טיפול, ייעוץ ואימון פרטניים, וכן בעבודה קבוצתית וסדנאית בשדות הטיפול, הייעוץ והחינוך. כל אחד מפרקי הספר מלווה במראי מקום רבים להרחבה ולהעמקה, וכן בתרגילי התבוננות, כתיבה ועשייה, המשלבים בין שיטות התערבות טיפוליות מסורתיות ובין גישות עדכניות. מטרתם לעודד את הקורא ליישם תובנות כלליות באופן מעשי, להגמיש משאבי ויסות, עצמיות, חוסן וקשר, ולבנות גשר בין ידיעה ובין חיי המעשה.

מהן האסוציאציות שעולות בכם לשמע המילים "גבר אלים"?  מן הסתם עולות בכם מילים קשות. התקשורת מביאה סיפורים קשים באופן שמייצר תחושות קשות, ובצדק. אולם נדמה שעל השיח השתלטה גישה לוחמנית כלפי התופעה. אין די בגישה לוחמנית, יש לספק דרכים מספיקות לטיפול עומק בתופעה וחשוב מכך, לטיפול מניעתי. הנושא הוא עמוק ורחב אבל אנסה לגעת בו ולתת מספר כיווני מחשבה.

בן מגיע לעולם ואיתו הציפיות, להיות חזק ומצליח, לעמוד בתחרות הקשה ללא חת. אמנם אנו רוצים להאמין שהחברה שלנו התפתחה ולמדנו שגם לגברים מותר לבכות וגם לגברים מותר לבטא רגשות, אבל האמת היא שבפועל יש עוד המון עבודה לעשות. אלימות נובעת מאילמות, משתיקה שנובעת מחוסר יכולת "לדבר על". חוסר היכולת הזו גורם "להתנהג את". להתנהג את הכאב, להתנהג את הפחד. כלומר להיות אלים.

נקודת מבט שאציע כאן עלולה לקומם. כי לאן נוליך את זעמנו הצודק? האלימות השתלטה גם על השיח שנוגע לטיפול באלימות. כי אם לא נפצל ,ננתק, נאשים ונפריד, ייגזר עלינו לערוך חשבון נפש. בעולם שבו יש טובים ורעים, ואנחנו תמיד הטובים, אין מקום להתבוננות פנימית. אבל עולם של טובים ורעים אין בו תקווה לשינוי. הטובים נשארים טובים והרעים נשארים רעים. המלחמה לא נגמרת לעולם.

רק בעולם של מורכבות אפשר לראות תקוה לשינוי. המחלקה לטיפול בגברים אלימים בכלא חרמון בה הנחיתי קבוצות לאסירים הכלואים בשל אלימות כלפי בנות זוגן קרויה "בית התקווה". תמיד ראיתי בשם הזה תיאור מדויק לתהליך הטיפולי שנותן תקווה במקום בו קשה לראותה. כשהיינו ילדים למדנו שאסור להרביץ. מי שמרביץ יקבל עונש. היום יודעים כי מצוקתו של "הילד המרביץ" בגן עולה פעמים רבות על מצוקתו של הילד הקורבן. אבל האינסטינקט האנושי של "תקוף" "ברח" או שתחטוף, הוא חזק יותר מכל תיאוריה. אנחנו רוצים פתרונות מהירים, צודקים ובעיקר רוצים לשרוד. אנחנו גם מחבבים את החלוקה לטובים ורעים. החלוקה הזו מאפשרת לנו להרגיש ולהאמין שאנחנו בצד של "הטובים". אבל הראיה המפצלת היא בדיוק זו שעומדת בבסיסה של תופעת האלימות.

מכירים את הביטוי הפרדוקסאלי החביב על מערכות שונות: "אפס סובלנות לאלימות"? האם אלימות מטפלת באלימות? האם ניתן לטפל ביעילות באלימות באופן אלים ("אפס סובלנות") או שאופן טיפול כזה בעיקר מספק מפלט מהתמודדות עם פחדינו העמוקים ביותר?

אל תתבלבלו, אין לגיטימציה לאלימות ולא תהיה כזו אני מקווה. אבל כדי למגר אותה צריך טיפול שורש.

לפני זמן מה החלטתי לעשות סדר בניירת ופתאום נתקלתי בתיעוד של סיכום מפגש קבוצה לגברים אלימים שהנחיתי בכלא שאטה. השנה 2004 מפגש אחד מתוך עשרות רבות שמשום מה נשמר. בתיעוד הזה אני מצטטת אמירות של המשתתפים. .
ו. אומר: "אצלי קנאה זה הכי חזק, זה יותר חזק מהכעס בחיים שלי"
ח. עוזר ונותן דוגמאות לאלימות: "עם סכין" "לנפנף בסכין". כשאני מבקשת ממנו לשבת בצורה שמכבדת את המעמד הוא עונה: "את מאיימת עלי".

ג. אומר: "למה לא לימדו אותנו את כל מה שאנחנו לומדים כאן כשהיינו בבית הספר? אני לא ידעתי מעולם מה זה רגשות ומה עושים איתם"

ח. אומר: "אני לא מבין. לפי מה שכתוב כאן על הלוח הכל זה אלימות. צריך פשוט לשבת ולשתוק" הוא באמת לא רואה אלטרנטיבה. כשאני מבקשת מהמשתתפים לתת דוגמאות להתנהגות אלימה הוא נותן דוגמאות קשות לאלימות: "כוויות, או למשל לקנות לכל המשפחה ורק לה לא לקנות". הוא מוחה על הדיבור רק על גברים וטוען שלנשים יש חלק באלימות. הוא גם טוען שברוב המשפחות יש אלימות. "תראי לי משפחה שאין בה דברים כאלה. מה, בעלך אף פעם לא נתן לך איזו סטירה קטנה? נו באמת, בינינו"…
א. פונה אלי לאחר הקבוצה ואומר כבדרך אגב: "את הולכת לבית שלך, לבעל שלך. אנחנו נשארים פה"…

הייתי שם אישה אחת צעירה מול גברים ששמים את האמת הפנימית שלהם, אולי לראשונה.
מול אישה. ועוד אישה במדים.
בתוך כלא.
וגם בתוך כלא פנימי של בושה, כישלון והסתרה. אני קוראת מחדש את השורות ומבינה את מה שביניהן ורואה עוד קצת ונזכרת. נזכרת במה שלפעמים נשכח מאיתנו, שבבסיס כולנו בני אדם ואנו זקוקים למקום שבו מישהו יביט בנו בעיניים טובות עד שיהיו אלה עינינו שלנו שרואות אותנו כך, מבפנים. החמלה מרפאת אותנו כחברה ואת כולנו כפרטים. וחמלה מגיעה עם גבולות ברורים מאוד שבאים ממקום של אהבה ולא ממקום של זעם או נקמה.

ואם נחזור לקבוצה, בעולם הפנימי של ח. קיימת תופעת "המשפך הרגשי". מה זה? דמיינו משפך שבו הרגשות היצוקים מצידו האחד הם פחד, עצב, בדידות, השפלה, אשמה, בושה וכל הרגשות האלה יוצאים מצידו השני כשהם מתויגים כ"כעס" . התופעה הזו ממחישה את הדרך בה פועל עולמו הרגשי של הגבר האלים. הוא אינו מסוגל לזהות בתוכו ולתת שם לרגשות השונים. בעקבות זאת הוא גם אינו מסוגל לשתף ולתקשר את כאבו. כל הרגשות מכונים באותו שם:"כעס". הוא נותר לבד וגופו מלא באנרגיה קשה ובלתי נסבלת של שלל הרגשות המכאיבים. בצר לו, ההתפרצות האלימה מאפשר "ניקוז" יעיל מאוד אשר מספק הקלה מהירה, ולו לרגע. וכך הוא נע בין התפרצות להתפרצות בתוך מעגל האלימות ללא מוצא.

הרבה פעמים אלו גברים שגדלים לתוך האיסור הלא כתוב להביע רגשות "חלשים" או "נשיים", מפחדים להיתפס כחלשים. הם למדו בשלב מאוד מוקדם בחייהם שאם ירשו לעצמם לבטא פחד, כאב, חוסר אונים, בדידות, עצב או בושה, הם יאבדו את מקומם כגברים ויידחו. חלקם אפילו לא יודעים לשיים (לתת שם) לרגשות. הם אינם מכירים רגש אחר פרט לכעס. הכל מתורגם לאלימות.

בבסיס האלימות קיים קושי במובחנות / נפרדות. מובחנות היא היכולת להגדיר את ה"אני" בתוך ה"אנחנו". היכולת הזו תלויה במידה רבה בתהליכים פסיכולוגיים שקדמו לזוגיות גם בתוך משפחת המוצא. היכולת הזו היא שתקבע באיזו מידה יצליח הזוג לכונן נישואים גמישים, נוחים ומשביעי רצון.

היכולת הזו לראות את עצמי כאדם נפרד ושלם המנהל מערכת רגשית עצמאית הינה משתנה מפתח בבשלות אישית. היכולת הזו עוזרת להבחין בין מה שקורה כרגע (העובדות) לבין הפרשנות. הפרשנות שלנו למצבים שונים מבוססת בחלקה המכריע על זיכרונות מן העבר הקשורים לאותו מצב.

לדוגמא: כשאשתו של דני מתלוננת על כך שהוא אינו לוקח חלק פעיל במטלות הבית, הוא מפרש זאת כאמירה שוללת ומשפילה. כילד, דני היה ילד שובב אשר התקשה להשתלב במסגרת הלימודית. הוא חווה את עצמו כקטן וחסר ערך מול אחיו שנתפסו על ידו כמוצלחים ממנו. האמירה הנקודתית והעובדתית של אשתו מתפרשת על ידו באופן קיצוני אשר מעורר בו תחושת כישלון. בהיעדר מילים לתקשר את כאבו, הוא אוגר בתוכו רגשות קשים אשר "נשפכים" אל תוך המשפך הרגשי ומתורגמים לרגש היחיד המוכר לו: כעס. מכאן הדרך לאלימות היא קצרה.

על הכעס קשה מאוד לוותר. הוא נותן פתרון מהיר שיש בו תחושה של כביכול כח ושליטה. בנוסף, הרבה פעמים הכעס הוא גם המנגנון שמסייע לבסס אשליה משחררת של תחושת מובחנות ועצמאות. "אני" הוא הכועס ו"את" היא ה"לא בסדר" והנה סוף סוף אני לא תלוי בך, אני שולט בך.

אצל בני זוג מסוימים, "סידור העבודה" בזוגיות הוא של מטפלת ומטופל. אני המטפלת והמבינה ואתה הוא זה שזקוק להגנתי וטיפולי. אתה החלש ואני המבינה והיודעת. זהו מנגנון שליטה מתוחכם ולעיתים אף אלים בפני עצמו. הצרת מרחב הפעולה, הקטנה ושליטה הן גם צורות של אלימות. והנה לנו עוד צורה של מובחנות/ נפרדות מזויפת ולא בריאה שבה יש פיצול, נוקשות וחוסר גמישות. שני בני הזוג מתקשים בחוויה הפנימית לזהות את הגבולות של עצמם ולחוות את עצמם כבני אדם שלמים. זוהי זוגיות שבה יש תלות הדדית.

עוד דוגמא: לאורך חייו, ליוסי היו קשיים בבניית אינטימיות עקב הקשרים המוקדמים בחייו כילד מול הוריו. הוא מעולם לא הצליח לבטוח בבנות זוגו. הוא גדל בצילה של אם מרוחקת עם קשיים נפשיים והוא חווה את עצמו כל חייו כבלתי ראוי לאהבה וקרבה. אימו הייתה נעה בין הערצה מוחלטת לבנה לבין ביקורתיות קיצונית ומסרסת.  הוא למד מהר מאוד כי עליו לשדר כוחניות ושליטה על מנת לשרוד. כשגדל והחל ליצור קשרים עם בנות זוג, הוא היה מוצף באופן תמידי בחרדה שמא יינטש. החיים לימדו אותו כי הוא אינו ראוי. בכל מערכת יחסים שניסה לבנות, הקנאה, הכעס המתמיד והבעלות על בת זוגו "טיפלו" בתחושת הכישלון עד לאובדן שליטה מוחלט וסיום הקשר.

במקרים כאלה, בת הזוג מגלמת עבור הגבר האלים את כל פחדיו, כשלמעשה פחדים אלו מצויים בתוך נפשו שלו, אך הוא מעולם לא למד לתקשר ולשתף בעולמו הפנימי המסויט.

מן הצד השני, מצויה הרבה פעמים אישה שמפנה את כעסה כלפי עצמה בצורה של דיכאון, קורבנות, האשמה, התרחקות וניתוק. שניהם לכודים בתוך נפשם שלהם, כשבן / בת הזוג מהווה רק ייצוג חיצוני לדרמה הפנימית.

אז מה עושים? מבקשים עזרה. כניסה של גורם ניטראלי ומקצועי מאפשרת התבוננות ואוורור של הרגשות הקשים, רכישת כלים לתקשורת נכונה שיש בה לקיחת אחריות וחזרת תחושת השליטה לחיים. שימוש ב"שפת אני" בתקשורת מאפשרת חיבור, יצירת אינטימיות ואף ריפוי. במקום: "את לא בסדר ואל תגידי לי שאני לא מסדר את הבית" אפשר : "כשאת אומרת לי לסדר את הבית אני מרגיש חסר ערך, לכן אני לפעמים מתפרץ. אני יודע שזו אינה הדרך ותחושת חוסר הערך קשורה לדברים שחוויתי בחיי. אני זקוק לרגע כדי לטפל בכאב שעלה בי. הכאב הזה הוא שלי ואני אחראי לטפל בו, אך חשוב לי שתהיי איתי שם אם את יכולה"

ההבנה היא שאני לא אשם בבעיה, אך אני אחראי על פתרונה.

פניה לעזרה מקצועית דורשת לעיתים התגברות על הבושה שבחשיפה, החשש מסטיגמה וכו'.

אנשים רבים למדו שפניה לעזרה מעידה על חולשה, שפחד או עצב מעידים על פגם. לעיתים הם יישאו את נטל הבושה שנים עד שיביאו מזור לכאבם.
הם יעדיפו לסבול, לכאוב, לריב, להשתמש בסמים, להסתגר, לקפוא, ובלבד שלא תיוודע חולשתם. הכרתי משפחות שלמות שמסתירות סודות, שנמנעות מקבלת עזרה.
ילדים שכבר גדלו אבל למדו בבית שרגש כואב זה לחלשים. שלמדו לבנות "פרסונה" שקרית של יכולת וכוח. או מפחדים לפנות לעזרה כי בכך יביישו את משפחתם.
אז הם ממשיכים לשאת בנטל. נטל הבושה. בנוסף לכל הכאב, גם הבושה שנוגסת עוד נתח מאנרגיית החיים שבהם. הם למעשה כלואים בכלוב הבושה.
חשוב לזכור שזו לא בושה להרגיש, זו לא בושה לכאוב. הרגש הוא מיץ החיים, תזקיק החיבור בין בני האדם, מנוע ההתפתחות האדיר ביותר.

אני מציעה ללמד בבית הספר מהי "שפת אני", מהם התהליכים והמנגנונים הפסיכולוגיים שמפעילים אותנו. להנגיש את השפה הפסיכולוגית לכל גיל. זה בהחלט אפשרי. אני מציעה לבחון מחדש את הציפיות שלנו מבנינו. להגדיר מחדש מהו חוסן נפשי ומהי גבריות. חוסן ואיתנות אינם פועל יוצא של ניתוק רגשי, הם פועל יוצא של חיבור לרגש ויכולת לעבוד ולעבד את הרגשות באמצעות שיתוף ודיבור. הבנים שידעו לדבר את עולמם הפנימי בלי הסיכון לאבד את גבריותם, הם אלה שיוכלו גם לקדם את העולם למקום טוב יותר.

מניסיוני, הטיפול הוא אפשרי ויעיל מאוד. אפשר ללמוד שפה חדשה שיש בה חמלה של הגבר כלפי עצמו ומשם גם כלפי סביבתו. לפעמים כשאני פוגשת בנטל השתיקה והבושה אני מרגישה לרגע כאילו חלק מהמשקל מכביד גם עלי. אז לרגע אני נושאת בנטל יחד. מחזיקה בו ובמטופלי באמונה, עד שגם הם יאמינו שכאבם הוא חלק מיופים, ממסע החיים האמיץ שלהם.

*המאמר מתייחס לגברים ונשים כאחד, ניתן לשנות את המין המדובר על פי הצורך.

כשעוסקים בצמיחה- עלינו להרחיב מבט ולהסתכל גם על שורש הדבר שנסתר מאיתנו.
זו ההזדמנות להתחבר פנימה ולראות את מעשינו בראיה עמוקה יותר.
חודש שבט הגיע. ה"שקדיה" שמבשרת את התחלת הפריחה, את המעבר מחורף והסתגרות לפריחה ויציאה למרחב. כותב הרב קוק במגד ירחים, את המשפט לחודש שבט- "חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים" .ללמדנו שמה שבעינינו ברמת "חשק"- מתחשק לנו לעשות, למעשה זה רק הרובד הגלוי. מתחתיו מתחבא הרצון להיטיב לדורות הבאים, כי הרי לפירות האילן יש להמתין ועובר זמן עד שנהנים מהם. וכדברי חוני המעגל כשנשאל על נטיעתו ענה, כשם שנטעו אבותי לי כך אטע אני לבני.
ללמדנו- בפנימיות האדם קיימת הכמיהה לדאוג גם לבאים אחריו. יחודיות האדם בשונה מבע"ח שהוא ממשיך לדאוג לא רק לילדיו בקטנותם, אלא גם בהתבגרותם ואף לדור שלישי ורביעי כשזוכה.
הצמיחה הנפשית הפנימית גם היא מורכבת מרמות אלו. אנו נמשכים לעשות דברים שמתחשק לנו , אך אם נתבונן בכנות אל עצמנו ועל עצמנו , נראה כי מחפשים אנחנו גם מעבר, רוצים להיטיב לאחר, רוצים להוסיף טוב בעולם. מעניין שגם הפסיכולוגיה החיובית ופרופ' זליגמן מביאים את המחקרים המוכיחים ומחזקים את רצון האדם לא רק למימוש עצמי שלו אלא גם להיטיב לאחר. אם כך עלינו לדעת שזו בחירה שלנו אם להישאר ברובד וברושם הראשוני של ההתנהגויות שלנו ושל הסובבים אותנו או לפתח הסתכלות עמוקה יותר, שמאפשרת גם לראות את הטוב הפנימי שמבקש לבא לידי ביטוי. הן אצלינו והן אצל הסובבים אותנו. לא הכל הוא המסר הגלוי.

איך מסתדרים עם המתבגר הזה?

שלום, שמעתי בטלפון קול של אשה. אני אמא של אורי (שם בדוי) ואשמח לעזרתך. איריס סיפרה על בנה בן ה15 שמסרב להגיע לתפילות, לא משקיע בלימודים ולאחרונה אף לא משתתף בארוחות משפחתיות. הוא קבור בחדר, לרוב משחק במחשב וישן. ניסינו לדבר איתו כמה פעמים, להסביר לו שזה לא טוב בשבילו. שככה לא בונים את עצמך אבל הוא לא מקשיב ובמקרה הגרוע מאשים אותנו שלא אכפת לנו ממנו.          לנו לא אכפת ממנו?! איריס שאלה כשקולה נשבר.. הכל אנחנו מוכנים לעשות בשבילו. ניסינו גם לקחת לו את המחשב אבל אז הוא ממש זועם ומפחיד להיות לידו.

העניין שזה לא תמיד היה ככה. עד לפני שנה הוא היה נער נפלא! למד בחשק, היו לו חברים טובים וגם עם האחים הוא הסתדר מצויין. גם איתנו הוא התייעץ. לא יודעת מה קרה לו.. תוכל לעזור לנו?

טוב, להגיד שאני יכול בודאי לעזור, זה לא אמין. אבל לקוות שתהיה סייעתא דשמיא ולנסות להגיע ללב שלו זה ודאי שאנסה.

הוא הסכים שניפגש. גם לו כבר היה רע עם כל המצב והוא הסכים לנסות מפגש אחד עם מישהו נחמד..

מותק של בחור, אורי. באמת. מרגיש שההורים לא מבינים שהוא כבר לא ילד. אין לי שום דבר נגד הדת, אורי אומר, ואפילו הייתי שמח לקום לתפילות. אבל שיתנו לי להחליט!  מעצבן אותי שאבא שלי לא מניח לי עד שאני עומד על הרצפה.. מה הוא חושב, שאחרי שאני הולך להתארגן והוא יוצא מהבית, אני לא חוזר לישון?

שאלתי: אז אתה מעדיף לקום לבד, לעשות הכל בעצמך? כולל את הסנדויץ שאמא מכינה לך לפני ההליכה לישיבה?

לא. אני דוקא צריך אותם. אבל מתי שאני מבקש. לא שיכפו את עצמם עלי.

המקרה הזה לא מתאר בחור אחד בלבד בשנות ההתבגרות שלו. הרבה נערים מרגישים פתאום שההורים שלהם נעשו "מציקים". וההורים (שלא השתנו) נעשים חסרי אונים. קל להגיד שמאבק בנער לא יוליד חיבור ושיתוף פעולה. אז מה? להניח לו לעשות מה שהוא רוצה? ומה עם גבולות?

גבולות זה דבר חשוב. בלי גבולות מתפתחות חרדות. גבולות זה הדרך להראות לילדים שלנו שהם מוגנים בתוך תחום בטוח. אז חס ושלום אני לא נגד גבולות. מה שמעניין זה שגם הנערים מבקשים גבולות. בשיח פתוח ולא נאבק הם מסבירים למה הם צריכים אותנו בהכוונה ובגבולות

הסיפור הוא העצמאות. בגיל הזה הם רוצים להיות שותפים בשיח על הגבולות. רוצים להיות שותפים בבניית הגבולות. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו.." הרבה לפני ש"דבק באשתו", המתבגר מתחיל לעזוב את אביו ואת אמו. אם אבא ואמא מבינים שהילד בונה לעצמו את אישיותו העצמאית ונמצאים בעמדה סקרנית לגבי החיפוש שלו, המתבגר ישמח לשתף את אבא ואמא בדרך שבה הוא הולך. לפעמים הדרך הזאת לא תהיה בדיוק מה שתכננתם והרבה פעמים תדרשו להכרעה אם הדרך שלכם יותר חשובה לכם או הילד שלכם. ולא שהדרך לא חשובה, אלא כשהמתבגר מבין שהוא יותר חשוב מהכל ולכן הוא יכול לשתף אתכם גם בדברים שאתם לא מסכימים עליהם (והוא יודע בדיוק על מה אתם לא מסכימים..) – יש יותר סיכוי שהוא יבחר במה שאתם מאמינים.

ופה טמון הסוד הגדול. סוד שדורש הרבה הסבר ועוד יותר עבודה ובכל זאת אשרטט אותו פה בכמה מילים.

מה עושה את השיחה בינינו ואת השיח בכלל למשהו שהוא בגדר עמדה סקרנית כלפי הבן  ולעומת זה מה הופך אותה בעיני הבן להטפת מוסר ו"הם לא מבינים אותי"? מה היא שיחה שמחברת בינינו ומאפשרת לברר ביחד את הדרך העצמאית של המתבגר?

רגשות. מילה קטנה עם משמעויות כל כך נרחבות. אם מה שמוביל את השיחה זה: מה אתה מרגיש כלפי.. מעשה מסויים, מחשבה מסויימת, אירוע מסויים ואפילו כלפי, ההורה – השיחה תורגש למתבגר כמתעניינת בו ולא כמנהלת אותו.

מי שקרא עד כאן ויש לו מתבגר בבית, בטח עכשיו צוחק. ניסית לדבר עם מתבגר, בן, על רגשות?? הוא כבר מעדיף לקבל הטפת מוסר מאשר לשתף ברגשות.. כשהורים אומרים לי את זה בהדרכת הורים אני מסכים איתם שזה קשה ונראה בלתי אפשרי. באמת אם הנער לא רוצה לשתף ברגשות – אסור להכריח אותו. אבל.. אם המגמה שאנחנו ההורים מובילים זה הקשבה לרגשות, הנער ילמד שזוהי השפה פה בבית ולאט לאט (כל נער והקצב שלו) יתפתחו שיחות על הרגשות. וכמו שכתבתי, זו הדרך הבטוחה להבין מה עובר עליו ולאן הוא רוצה להתפתח. זו גם הדרך הבטוחה ליצור הקשבה כנה, כזו שגם הוא ירצה לשמוע אותנו ההורים.

מי שינסה את הדרך הזאת בבית, יתקל בלא מעט קשיים. חלק מהם הזכרתי. את העיקרי לא ועליו כדאי להרחיב במאמר נפרד: איך אנחנו מייצרים שיח של רגשות עם עצמנו, מקשיבים לעולם הרגשות של עצמנו. שהרי אם לא נדע לדבר עם עצמנו על רגשות איך נפתח איתו שיחה כזו?

אז יש עבודה ובעיני יש גם הרבה תקווה. אני יוצא מנקודת הנחה שכל מי שקורא את המאמר הזה, הוא הורה מצויין שהרבה מהמחשבות שלו מופנות לאיך לעשות טוב לילדים שלי. אני מקוה שגם אתם יודעים להחמיא לעצמכם.

"אנחנו לא מבינים מה קרה לו?!" – "הוא אף פעם לא דיבר אלינו ככה!!" – "היא הייתה כזאת ילדה טובה!! – "פתאום היא הפסיקה ללמוד ולהקשיב לנו"!

גיל ההתגברות, לפעמים תופש את ההורים לא מוכנים. "לפתע" הם מגלים שהילד השתנה, הוא מדבר אחרת, היא לא מקשיבה, והם עומדים אובדי עצות. ננסה לעמוד בקצרה על מאפייני הגיל, ולהבין מה התהליך שעוברים המתבגרים.

גיל ההתבגרות הוא מושג יחסית חדש. בעבר לנער/ה לא הייתה ה"זכות" להרשות לעצמו/ה להתבגר, והם היוו חלק מעבודות הבית או פרנסת הבית כבר בגיל צעיר. אם היו לומדים, שררה נאמנות למסגרת ולסמכות. היום דברים השתנו, ואנו צופים בתקופת מעבר אותם עוברים נערים ונערות בגיל ההתבגרות. מה באמת משתנה? מה קורה עם הילד כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות?

ההתבגרות מתחילה ברמה הפיזיולוגית עם הפרשתם של הורמוני המין – טסטוסטרון אצל בנים ואסטרוגן אצל בנות. אצל הבנים הגיל הממוצע מתחיל הוא 12 ואצל בנות 11.4. בתקופה זו הם מתחילים לצמוח, לעלות במשקל (עובדה שיוצרת חוסר פרופורציות בין חלקי הגוף לתקופה זמנית, אך זה עובר…), אצל הבנות בקצב מואץ יותר מאשר אצל הבנים. בנוסף, נפח הדם עולה, משקל שריר הלב מוכפל, לחץ הדם עולה ונפח הראות גדל. גם איברים פנימיים (מוח, כבד, כליות) גדלים אף הם. בנוסף, פצעי בגרות כתוצאה מהורמונים הם גם תופעה מוכרת, ובזמן זה גם ישנה הגברה של הפרשת זיעה.

אצל הבנים ניתן לראות התרחבות של הכתפיים, מסת השרירים מתפתחת, מתחילה הופעת שיער בבית השחי, על החזה, במפשעה ועל הפנים, ונוצר שינוי בקול (קול נמוך יותר). ובהמשך גם תחל תופעה של קרי לילה.

אצל הבנות מופיעה הווסת לראשונה, התווספות שומן (הגוף צריך מסת שומן מסויימת כדי שתופיע הוסת) והתפתחות החזה.

המעבר הפיזיולוגי נועד על מנת להבשיל את מערכת הרבייה, ולהכשיר את הבן או הבת להיות בעלי יכולת להביא ילדים לעולם. התהליך אינו ליניארי, וגם אינו שווה בין האחד לשני. לפיכך ניתן לראות את בני אותו הגיל שחלקם כבר נעשים גבוהים, ואחרים עדיין נמוכים וקטנים (לא פעם הבדלים אלו עלולים לפגוע בדימוי העצמי של המתבגר שעדיין לא מתפתח כמו יתר חבריו, ועל כן המודעות תורמת לרגיעה).

אך מעבר לתהליכים הפיזיולוגיים, מה הם התהליכים הנפשיים שהם עוברים?

חז"ל קבעו את הכניסה לעול מצוות בגיל 13 אצל בנים ובגיל 12 אצל בנות. חז"ל כבר כיוונו אותנו להבנה שזה הגיל בו יוצא המתבגר מכלל ילדות, ונכנס לגיל של לקיחת אחריות ובחירה חפשית. אך זהו מעבר לא פשוט.

נתמקד כאן בשני היבטים – בהיבט החברתי ובהיבט הרוחני/נפשי.
בגיל ילדות, הילדים גדלים כשלנגד עיניהם נמצאות דמויות הסמכות. הגננת, המלמד, המורה הם בעלי הידע, והם בעלי הסמכות. אם הגננת אמרה…אי אפשר להתווכח עם זה. גם ההורים הם במקום בטוח, וכשההורה אומר משהו הילד מקשיב. ההורה הוא האוטוריטה העליונה! אך במעבר לגיל ההתגברות משהו משתנה. ההורה/מורה כבר אינם המילה האחרונה. מתחיל תהליך שבו חשוב למתבגר להיות חלק מקבוצת השווים. פחות חשוב לו מה הוריו יגידו, ויותר חשוב לו מה חבריו יגידו. הוא יותר מסתכל על עצמו במראה, יותר מודע למראהו החיצוני, חשובה לו דעת החברה עליו. זהו הגיל בו הצורך בקשרים חברתיים נעשה קריטי. בגיל כזה דחייה חברתית או חרם הם בעלי השלכות קשות ואף הרסניות.

ומה עובר עליו במישור הנפשי?

הרב קוק בספרו "אורות ישראל" פרק ד', כותב על תהליכים שעוברת האומה וכן האדם, בהם הם שוברים את המוסכמות אותם הכירו עד כה, כדי לעלות למדרגה חדשה ועמוקה יותר הבאה מתוך בחירה ולא מתוך הכרח.

כדוגמא לכך, ניתן ללמוד מאדם הראשון, שבתחילה היו גבר ואשה המחוברים זה לזה גב אל גב כדברי הגמרא (ברכות סא), וכדכתיב "זכר ונקבה בראם" (בראשית ה,ב). ולאחר שהקב"ה "ניסר" ביניהם, עמדו זה מול זה "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (בראשית ב,כג). כשמחוברים גב אל גב, אמנם מחוברים, אך מתוך כורח – ואז לא באמת מכירים זה את זה (גב אל גב). ובהגיע השלב הבא, רוצה האדם להיות בעל בחירה ולא מתוך כורח, ולהגיע למצב שיכול לעמוד ולומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי".

ישנם שלבים בחיינו, בהם אנו רוצים לבחור מחדש את המקום אליו הגענו. זה יכול לקרות בזוגיות (כשהתחתנתי הייתי ילד ולא ידעתי למה אני נכנס), זה יכול לקרות בהורות (הילד הראשון בא כל כך מהר, שלא היינו מוכנים לכך), וזה יכול לקרות בגיל ההתבגרות.

בגיל ההתבגרות, עובר המתבגר משלב הילדות לבגרות. בשלב זה הוא בבירור עם עצמו ועם העולם. הוא מברר לעצמו מי הוא באמת, מה מקומו. זהו שלב הבלבול בין בוגר לילד. המתבגר מתחיל לחפש את עצמו מתוך השאיפה לעצמאות, הרצון להיות ייחודי וממילא גם להיות נבדל מהוריו. הוא נעשה בעל דעה, מביע את דעתו בציבור, מגלה עצמאות, ופעמים כבר לא מתעניין במשפחה כפי שהיה בעבר. בשלב זה הוא גם בודק גבולות, דבר שיכול להוביל אותו לפעולות אקסטרים למיניהם או להתנסויות בעייתיות.

צריך לזכור שהמתבגרים עוברים תהליכים לא פשוטים, אלא שהם יודעים להסתיר את זה יפה (כל כך יפה, שאפילו הם עצמם לא תמיד מודעים לשינויים שחלים בהם). תפקיד ההורים לדעת שלמתבגר לא פחות קשה, ואולי אף יותר, מאשר הקושי שלהם להכיל אותו. לא פעם, הקושי של ההורים תופש את המרחב וגורם לכך שיתעלמו מהקשיים שעובר המתבגר.
אנו גם עלולים לראות אותם מתרחקים מהדרך אליה אנו מכוונים, וזה וודאי יבהיל אותנו. צריך לזכור שחלק מההתפתחות הבריאה שלהם כוללת בדיקת גבולות, והצורך להגדיר את עצמם מחדש. דווקא כשילדינו מתנהגים בצורה הנוראה ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכל.

אם כן, בשלב זה, המתבגר מנסה לברר לעצמו את דרכו בחיים, את ייחודיותו ואת מקומו, לא ממקום של הכרח כפי שהיה רגיל אליו עד עכשיו, אלא ממקום של בחירה והבנה. המודעות לתהליך, מאפשרת צמיחה ותמיכה.

כפייה (למרות שלהורה יש בה נוחות מסויימת לטווח קצר) לא תחזיק מעמד לאורך זמן, ועלולה להגביר התנגדות.

אציע כאן מספר נקודות להתמודדות ושיח עם מתבגרים:

• הקשר עם המתבגר אינו מתחיל בשלב המעבר, אלא הרבה לפני כן. כבר מילדות צריך לייצר קשרים טובים וחיוביים עם הילדים המאופיינים באהבה, שיתוף, תמיכה, הקשבה והכלה.
• ההורה צריך לסגל לעצמו דפוס של שיח והדדיות, במקום הדפוס הסמכותני שהונהג עד אז.
• על אף שפעמים נדמה כי המתבגר מורד או מתנתק מהדמויות המוכרות לו, הוא עדיין זקוק להם מאד. הורים תומכים ומאפשרים, יהוו עבורו מקור לפנייה והתייעצות. איכות הקשר בין ההורים למתבגר יקבע אם ימשיך להתייעץ עמם ולשמוע לעצתם, או שיתרחק מהם עד כמה שביכולתו.
• ההורים צריכים לאפשר יותר חופש בחירה וקבלת אחריות אצל המתבגר, במקום לנסות לקבוע לו כיצד ינהג. מתן תחושת חופש למתבגר מתוך הבנת הצרכים המתפתחים שלו, נובעים מההכרה שהמתבגר כבר אינו ילד חסר יכולת.
• הכוונה והדרכה – על אף מתן חופש למתבגר, עדיין ההורה מכוון ומדריך ואף מותח גבולות היכן שצריך. אך כל זאת מתוך כבוד למתבגר כאדם אחראי ומתפתח. ראוי גם לדרוש מהמתבגר לשמור על כללים, סדר ונהלים בבית, מסרים שהינם חד צדדיים ואינם ניתנים למשא ומתן. כל זאת, תוך כדי גילוי אמפתיה ואהבה.
• הכלה – קשה מאוד להורה להתאפק כשהוא שומע שהבן שלו אינו מתפלל, או הבת שלו מסתובבת במקומות בעייתיים. אבל דווקא האיפוק מחזק את השליטה והפיקוח שלנו כהורים ומאפשר לנו להיות מעורבים במה שקורה. העובדה שהורה לא מגיב בהתפרצות של כעס, איומים ועונשים אינה נותנת לגיטימציה למעשים, אלא מאפשרת חשיבה והתמודדות אמיתית עם המעשים.
• הקשבה. – כמובן שצריך להקשיב באמת למה שהמתבגר אומר, ולא להתעלם או לזלזל באמירותיו. כל אמירה שלו חשובה ומעידה על משהו שמתחולל בתוכו.
• זמן איכות– שיח עם המתבגר אינו "על הדרך", אלא דורש את הזמן שלו. תדאגו ליצור תנאים נאותים לשיחה, בהם אתם פנויים, וגם המתבגר פנוי. הסירו כל אמצעי חיצוני שעלול להפריע כמו טלפונים סלולארים או מחשב, והקדישו את מלוא תשומת הלב לשיחה.
• שתפו את ילדכם. ילדינו אוהבים לשמוע עלינו, על ילדותינו, על התלבטויות שיש לנו, על רגשות שאנו חווים. שיתוף משמעותו הדדיות. דרך השיתוף אנו מלמדים אותם לשתף. גם הם מתלבטים, גם הם מרגישים וגם הם רוצים לשתף כשמשתפים אותם.
• התעניינו בהם – אם כל השיח שלנו עם הילדים יהיה סביב ה"בעיות" שקורות, השיח יהיה רדוד והקשר הורה-ילד ייחלש. מעבר לשיחות על ה"בעיות", צריכות להיות גם שיחות אחרות של התעניינות בשלומו, במעשיו, וגם לפרגן על דברים שונים.
• לא תמיד זה נחמד. – יכול להיות שבמהלך השיחה יעלו דברים לא נעימים, האשמות, תלונות, או סתם חשיבה אחרת. היו מוכנים לשמוע את זה ולקבל את זה. אם ישר תתנגדו על כל מילה, סביר להניח שלא יהיו עוד הרבה שיחות….
• שיחה מכבדת – הקפידו שהשיחה תהיה נעימה ולא תעלה לטונים גבוהים. אם תשתדלו לפעול על פי הנאמר לעיל, סביר להניח שגם השיחה תהיה בטון נעים. הזהרו מאד לא לפגוע, לעקוץ או להיות ציניים, אלא אמרו את מה שאתם רוצים בצורה מכבדת. באותה מידה, אם פוגעים בכם או מדברים אליכם בצורה מזלזלת, בקשו לשנות את הטון. אין צורך לפגוע ואין צורך להיפגע.

נקודה נוספת לסיום. תקשורת מהווה כלי מרכזי, אך לא היחידי, ביחסי הורים-ילדים. דוגמה אישית היא חלק בלתי נפרד ממה שהילדים סופגים בילדותם וממשיכים איתם בנערותם. ישנם אמירות, אמונות, תובנות ותפישות עולם שהילדים סופגים מבית, ואיתם הולכים הלאה אל חייהם. המקומות בהם אנו ההורים כנים ואותנטיים בהם, לרוב גם יעברו אצל המתבגרים ומתבגרות שלנו לעבר חייהם.

האם אתם מכירים את התחושה הזו שאני פונה לילד, מבקשת, מבקשת שוב והוא בשלו?
איך יוצרים שיח בריא של הקשבה והדדיות בתקשורת שלנו עם הילדים?
לפני כ12 שנה יצאתי למסע הזה, להיות אמא. עם השנים חיפשתי ולמדתי שיטות שונות איך עושים זאת, מתקשורת מקרבת, ועד שיטות התנהגותיות שונות, למדתי תואר שני בטיפול באמצעות אמנות, נפגשתי עם עשרות הורים שמחפשים אחר הדרך להגיע אל הילד ולשפר את התקשורת. עם השנים הבנתי שהטיפול האפקטיבי ביותר בילד נעשה על ידנו, ההורים. אף אחד לא יוכל לטפל טוב יותר בילד שלנו חוץ ממנו. וששם נעשית העבודה האמיתית, בשיח ובתקשורת שלנו עם הילדים שלנו.
אך איך עושים זאת? אני מנסה לדבר איתו והוא לא מקשיב… אני שומעת הורים מותשים ומיואשים משיח מקדם ואפקטיבי.
לפני מספר שנים נחשפתי לשיטה ייחודית של הדרכת הורים שנקראת "אייכה", למדתי כלים ששינו את חיי ואת התקשורת והשיח שלי עם הילדים בבית.
רציתי לשתף אתכם על קצה המזלג, מעט מן הקסם הזה.
ואתחיל במשל שאני מאוד אוהבת לדמיין ולחזור אליו בכל פעם מחדש, ולעיתים בזמני תסכול אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את עצמי כמגדלור על שפת הים הסוער. אני מאירה את עצמי וצופה בסירה השטה בים. יש לי אהבה, קרבה גדולה לסירה הזו. ואני מבינה שהדרך הטובה ביותר לעזור לה לעבור את הגלים הגבוהים והסערה בים בשלום, היא ע"י שאני יעמוד שם, על חוף מבטחים ויאיר לה בשקט, בעוצמה את הדרך אל החוף.
לסירה יש את החופש לבחור האם להתרחק או להתקרב למגדלור. אך כמה בטחון מקבלת הסירה מעצם הידיעה שהוא ניצב שם זקוף ומואר, ומחכה לה שתשוב הביתה.
דמיינו מה היה קורה לו הייתי בוחרת לקחת סירה ולשוט אחריה ולנסות להוציא את הסירה מהים? הסירה שלי הייתה נסחפת גם היא בתוך הגלים הגבוהים ושנינו היינו הולכים לאיבוד במים העמוקים.
אך איך עושים זאת בפועל? כולנו עוברים סערות מול הילדים שלנו, רגעים בהם יש תחושה שהגלים גבוהים ומשהו לא עובד.
אחד הכלים המשמעותיים שלמדתי במקרה של קושי/ סערה מול הילד, הוא לא להגיב באותו רגע.
בזמן אמת של וויכוח, לנסות לתפוס מרחק. בין כה, כל מה שתגיד לילד באותו זמן לא יישמע. הוא עסוק בכאב שלו ולא מסוגל לשמוע אותנו, ולעיתים גם אנו ההורים פועלים מתוך כעס/ מצוקה והפנייה שלנו לילד לא תהיה אפקטיבית.
חפשו את הזמן המתאים, יום אחרי או כמה שעות לאחר האירוע, כשכבר נרגעתם, הילד נרגע. חפשו את המקום המתאים לשבת עם ילדכם לבד, בארבע עיניים, ודברו איתו בנחת.
כדי שזו תהיה שיחה אפקטיבית, ולא האשמות וויכוח חשוב לשמור שם על כמה כללים:
1. לדבר אך ורק על עצמי ולא על הילד. לשקף לו את התחושות שלי, הרגשות שלי. ובכך לגדל אצל הילד את היכולת ללמוד לראות את האחר בעולם. להרחיב אצלו את מיומנות האמפטיה, וההתחשבות לאחר.
2. הפניה צריכה להיות קצרה ובהירה ולא שיפוטית.
3. לחשוב איזה ערך מגדל אני יכול לגדל אצל הילד באמצעות השיחה.
לדוגמא- במקום לומר- אני רוצה שלא תצעק ואז הילד יאמר בכלל לא צעקתי זה את שלא הקשבת… לומר לילד שאני לא יכולה לדבר כשיש צעקות, קול חזק מאוד כואב לי ואני מבקשת שתמצא דרך להתנהל מולי בדרך שאיננה בצעקות. חשוב לי שבבית שלנו נפתח שיח של כבוד ונדע לבטא את הצרכים שלנו באופן נעים.